היום בו נהיינו תלויים בפלאפון

היום בו נהיינו תלויים בפלאפון

בוקר. אני מקבלת את פניה של לקוחה, עורכת דין במקצועה, ולאחר כמה שאלות לשלומה אנחנו מתחילות בשיעור. איפשהו במהלך השיעור הפלאפון שלה מצלצל והיא מתנצלת, ניגשת ומסבירה שהיא לא יכולה לדבר עכשיו ותתפנה בעוד כחצי שעה. היא חוזרת ואנחנו ממשיכות. לשאלתי אם היא מחכה לשיחה חשובה היא עונה שלא, היא זמינה תמיד, גם בבית וגם בסופש. מוכר…?

נדמה שכולם זמינים בכל יום ובכל שעה כאילו גורל העולם תלוי בזמינות שלנו לטלפון. אולי זה בגלל שזה גורם לנו להרגיש חשובים, אולי זאת המחשבה שמישהו צריך אותנו ואולי זאת תחושת השליטה שבידיעה שאפשר לדעת מי נמצא איפה ומתי. בכל מקרה, אם נתבונן בזה לרגע נבחין שמבלי לשים לב נתנו המון כח למכשיר הזה שעד לפני כמה שנים לא היה ובהדרגה נהיה שלוחה של היד שלנו…

ויתרנו על חלקים שלמים ביום שהיו מיועדים לנו, לבני המשפחה ולקרובים לנו. המרנו את השיחות האינטימיות, המבט, החום והקרבה האנושית בפלאפונים שנמצאים ביננו על שולחנות בבתי הקפה, בסלון, במטבח, זמינים אפילו בסרט או בהצגה.

איך זה קרה ולמה הסכמנו לוותר על הדבר הכל כך חשוב הזה שנקרא קרבה או יחסים בין אישיים? כדי להיות בקשר צריך להשקיע זמן ותשומת לב. צריך להסתכל לאנשים בעיניים ובאמת להיות שם כדי להקשיב ולראות מה הם באמת צריכים, למה הם משתוקקים, להיות שותפים לרגעי הכאב ולרגעי השמחה שלהם. בשביל זה צריך להקדיש זמן ואנחנו בריצה מתמשכת להצליח בעבודה ולהרוויח כסף.., הרבה כסף, כדי שנוכל לנסוע לחופשה איזה פעמיים-שלוש בשנה ולנוח מהמירוץ המטורף הזה, כדי שיהיה לנו מספיק כסף לקנות עוד איזה מותג או להחליף את הנייד שקנינו לפני שנה וקצת ואפל או סמסונג אוטוטו משיקים דגם חדש… למי נשאר זמן וכח להקדיש לחברים או לילדים? הרבה יותר פשוט וקצר לשלוח הודעות טקסט.., הרבה פחות מחייב.., אפשר אפילו לבטל פגישה קצת לפני כי לא בא ואין חשק כי ממילא לא נמצאים פנים אל מול פנים וכולם הרי זמינים בכל רגע, לא?

אז זהו, שלא. כשאנחנו מוותרים על הקשר האישי אנחנו בהדרגה בלי לשים לב מתרחקים. מתרחקים פיזית ורגשית ואז אנחנו מרגישים בודדים, וכשאנחנו מרגישים בודדים אנחנו ניגשים לנייד כל כמה דקות לראות אם קיבלנו הודעה ממישהו, אם מישהו חיפש אותנו. כמה שמחה אנחנו מתמלאים למראה רשימה של הודעות שמחכות לנו בווטסאפ… איזה כיף לקטר על זה שלא מסתדרים בלעדינו בעבודה… וכמה מודאגים אנחנו אם לא שמענו מהילדים שלנו… לפני עשרים שנה לא היו פלאפונים וכן היו ילדים שהלכו לחברים או לתנועה או לסרט, וההורים ידעו מתי הם חוזרים והילדים ידעו שהם צריכים לחזור עד שעה מסויימת. בעבודה ידעו שאנחנו זמינים בשעות העבודה והגענו לפגישות שקבענו בזמן כי לא היתה דרך להודיע שלא בא לנו. ואיזה כיף היה.., ורגוע.., היה זמן לשתות קפה עם חברה ולצחוק או לבכות על כל מה שיושב בלב, וידענו שאנחנו לא לבד.

נשמע מוכר? אתם מוזמנים לעשות ניסוי, תתנתקו מהנייד בסופ"ש תראו איזה הרגשת חופש נהדרת זה מוסיף לחיים.

instagram default popup image round
Follow Me
502k 100k 3 month ago
Share
Call Now Button
גלילה לראש העמוד

הצטרפות לקבוצת תרגול שבועית של מדיטציה ושיח